בשעה טובה אנחנו פותחים את העשיריה השלישית והאחרונה בפרויקט ההיסטוריה של בחירות הדראפט לדורותיהן. אני מכריז בזאת על פתיחת הסקירה של הבחירה ה21 בדראפט.

גם כאן, כמו בבחירות נמוכות קודמות, האיכות לא תמיד משחקת מקום מרכזי. כאשר מתקרבים לשוליים אזי המגוחך, המשעשע, הביזארי ואף המרושע הם השולטים. וכך, נפגוש היום לאקי באסטרד אחד, אס-הול עם פה גדול, איש אחד רע במיוחד, סיפור טראגי ואפילו חוטף שהיה גם אנס. מממ… הישארו עמנו!

בגזרת הליגה הישראלית נפגוש את הנומרו אונו בכל הזמנים, ולצדו כמה אורחים לכמה רגעים שביקרו בארץ הקודש כעובדים זרים.

ועכשיו, כדי שלא תרגישו מרומים, ותקבלו מעבר להקדמה גם קצת חומר ללעוס, נתחיל.

ראשית, נוריד מעל הפרק את כל נבחרי ה21 של שנות השישים, ואת רוב נבחרי הסבנטיז. נציין בשמותיהם את דון קוג'יס, דיק קאנינגהאם וברני וויליאמס, שנבחרו ע"י שיקגו פקרס ב61', פיניקס ב68' וסן דיאגו רוקטס ב69', בהתאמה. קוג'יס היה בינוני פלוס, ובמסגרת זה אולסטאר פעמיים, אבל אל תתאמצו לזכור. לא יופיעו במבחן.

עד 76' הבחירה הייתה במסגרת הסיבוב השני, ורקס מורגן (סלטיקס, 70), ג'ון מנגלט (רויאלס, 71'), סטיב ברייסי (אטלנטה, 72' – מת מסוכרת ב2007 דרך אגב), ברוס סילס (סיאטל, 75'), וארל טאטום (לייקרס, 76') לא יכתבו הרבה על קריירת הNBA שלהם במכתבים הביתה.

כן ראוי לציון הסמול פורוורד בילי נייט (לייקרס, 74') הוא מצטיין הסבנטיז של הבחירה, עם קריירה של 12 שנה, ממוצעים 17 נק וחמישה ריבאונד, שנת שיא של 26.6 נקודות והתברגות בטופ הסטטיסטי של אינדיאנה פייסרס בכמה וכמה קטגוריות. אפילו היה אולסטאר. סחטיין בילי!

ב73 בחרו הסיקסרס את אלן בריסטו. בעשר שנות קריירה לא עשה בריסטו דבר וחצי דבר שיגרום לנו לזכור את תרומתו לליגה, אבל לאחר הפרישה פנה לאימון ובחמש השנים בשארלוט זכה להיות הקואץ' של הצמד אלונזו מורנינג ולארי ג'ונסון. כבוד.

גם אנתוני רוברטס (דנבר, 77') ומייק אוואנס (דנבר 78') באו והלכו בלי שספרי ההיסטוריה מתמלאים בתרומתם החיובית.

סילבסטר, סליי (כמו סטאלון), וויליאמס, נבחר ע"י הניקס ב79'. שש עונות החזיק מעמד בירכתי הספסל ופרש ב85', רק כדי להופיע כעבור 16 שנים עם סכין. ב2002 הורשע עפ"י הודאתו בחטיפה ואונס על מה שעשה עם אותו סכין. נכנס לחמש שנים בפנים, לשאלתכם. מה למדנו? קודם כל שהשופטים ביו אס גם הם יכולים להיות רחמנים בני רחמנים, ושנית, העין המצויינת של הסקאוטרים בניקס שקיימת כבר עשרות שנים.

אייטיז ניינטיז אלפיים האפי ניו ייר! הגענו לאזור שבו אני כבר מתחיל לכתוב מהזיכרון, בסיוע מקורות זרים.

נתחיל כמובן בניקוי הלוח מהשמות הבאים: פאוול פודקולזין (דאלאס, 04'), קני פילדס (מילווקי, 84'), אנטוני ג'ונס (וושינגטון, 86'), מונטי דייויס (סיקסרס, 80'), טרי קאטלדג' (סיקסרס, 85' – השם שלו דווקא מוכר, אבל לא זכורה לי סיבה מיוחדת. היה סתם שחקן), קרייג בראקינגס (אוקלהומה, 2010) ונולאן סמית (פורטלנד, 2011). באו, הלכו.

והנה, בלי סדר מיוחד, מצעד שחקני ביניים שהגיעו דרך הבחירה ה21:

ג'ף פוסטר, נבחר ב99' ע"י גולדן סטייט. הגיע, נשאר 13 שנה והלך. לא נותרו טביעות רגליים.

ג'ון בארי, בוסטון, 92'. הבן של ריק, פרשן כדורסל ובין לבין שחקן בינוני מאוד במשך 14 עונות בליגה. היה קלעי ראוי ומעלה, אבל סיים עם 5 נקודות למשחק.

מארק בריאנט נבחר ב88 ע"י פורטלנד. תרם סה"כ 3 וקצת בנקודות וריבאונדים, אבל שרד בליגה 15 שנה! בבה"ד 1 קראנו לכאלה צוללנים. פלירטט לכמה דקות עם מכבי, אבל לא התכוון לזה באמת. יצא לו מזה חצי פסקה כאן…

אריק מרדוק, יוטה, 91', היה רכז קטן וזריז עם עונת שיא של 15.1 ו7.6 אסיסטים. חוטף מצוין.

ג'יימס רובינסון, פורטלנד, 93', היה שוטינג גארד בינוני מאוד שזכה לפריחה רגעית אחרי העזיבה של דרקסלר.

בלו אדוארדס, יוטה, 89', היה הצלע הרביעית או החמישית ביוטה של סטוקטון, מלון, ג'ף מלון, ת'רל ביילי, מארק איטון…

דאקוון קוק, 2007, מיאמי – דמוי קלעי שמסתובב בליגה כמה שנים ועושה כאילו הוא קולע.

נייט רובינסון, הקריפטונייט, 2005, פיניקס – מוכר בעיקר מהשתתפות בתחרות הטבעות מול דווייט הווארד והתפוצצויות מדי פעם במשחקים מכריעים, או לא מכריעים. המופע שלו במסיבת העיתונאים עם ביג בייבי דייויס בתור שרק ודונקי הוא אחד מהקטעים המשעשעים, כמו גם השידוך שלו עם תום ת'יבודו בשיקגו.

מוריס פטרסון, טורונטו, 2000. הגיע לקנדה, ראה כי טוב ונשאר. קלעי מצויין, אתלט בחסד, אמנם לא כוכב ברמת הליגה עם ממוצעים של 15 ו5 בערך, אבל היי… זאת קנדה. בטורונטו פטרסון היה סמל על שום דבקותו בעיר.

דארן קוליסון, ניו אורלינס, 2009. המחליף של כריס פול בניו אורלינס, המחליף של כריס פול בקליפרס, מחזיק המושכות באינדיאנה, בדאלאס ולעונה הבאה עלינו לטובה בסקרמנטו.. בינוני בינוני בינוני, אבל נחשב למנהיג שכזה משום מה. עד היום לא ברור אם הוא מתמחה בהובלת קבוצות בינוניות או בהובלת קבוצות לבינוניות.

ריאן אנדרסון, 2008, ניו ג'רזי. פאוור פורוורד עם קליעה מצויינת מבחוץ וסיפור טראגי של חברה דיכאונית שהתאבדה. נסמך על כתפו של מונטי וויליאמס. נראה איך יסתדר בלעדיו בניו אורלינס.

לפני שנעבור לאגף הראויים לאזכור נגחך שניה על אלטון ליסטר, שנבחר ב81' ע"י מילווקי, וטען שהמודל שלו הוא בוב לניר. הסנטר האגדי של הפיסטונס מכחיש כל קשר.

עוד באגף ההומור גרג קייט. קייט המשופם, כנהוג אז, נבחר ב83' ע"י הסלטיקס ועונד היום שתי טבעות שהרוויח בתור המחליף של הצ'יף, רוברט פאריש. משם עבר לאורלנדו והיה באזור כשהמג'יק בחרו בשאקיל. העניין הזה מאוד הרגיז את גרג דה היט מן קייט, שהתבאס על אורלנדו שלא נתנו לו הזדמנות להוכיח את עצמו. כאילו, אתם בוחרים את שאקיל כשיש לכם את פאקינג גרג קייט?? חכו, זה לא נגמר כאן. הקבוצה כמובן הרשתה לפה הגדול לבחור לעצמו בית חדש לבחירתו, במקום אחר. ואז הסתבר שאף אחד לא רוצה את האיש והאגדה! מה עשה? הוכיח שבנוסף לפה גדול יש לו גם זנב גמיש, וחזר לאורלנדו תמורת חוזה מינימום. המג'יק קשרו אותו לקצה הספסל לשנתיים, אחריהן הוא פרש.

הלאקי באסטרד של המחזור דיקי סימפקינס, נבחר ע"י  שיקגו ב94', היה נוכח מתחת לסל בשתי אליפויות עם ממוצעי רצפה, וב98' עבר לגולדן סטייט. באמצע העונה חזר לשיקגו, וככה יש היום לדיקי בבית שלוש טבעות אליפות. כזכור לכם, ג'ורדן פרש אז, ואיתו עזבה חצי קבוצה. סימפקינס נשאר ופרח קצת עם 9.1 ו6.8 בממוצעים. זה לא החזיק אותו בליגה והוא יצא לנדודים – יוון, רוסיה, פיליפינים, גרמניה ואפילו לבנון…

בפינת הביזאר המכוער – קינטל וודס. נכנס לליגה ב2002, באדיבות פורטלנד. שיחק במכבי חיפה אז אמור להיכנס באזור הישראלי, אבל מאחר ונאשם והודה בארגון קרבות כלבים אין לי שום חשק לשים אותו לידנו. נחשב לכישרון כדורסל. אולי עם כמה ברגים ודמות חינוכית חיובית היה מגיע למשהו.

זה שיכול היה להיות – ג'ייסון וויליאמס, שנבחר ע"י פיניקס ב1990. אתם אולי לא מכירים אותו, אבל ג'ייסון וויליאמס היה פאוור פורוורד חיית אדם אמיתית. לשיא הוא הגיע בניו ג'רזי ב98' עם עונה של 12.9 נקודות ו 13.6 ריבאונד, מהם 6.8 בהתקפה! לו רק היה נזהר… אבל הוא לא. לקראת סיום העונה נכנס בו סטפון מארבורי האידיוט ושבר לו את הרגל. בטעות, כי הם היו באותה קבוצה. זה עדיין כאב, וג'ייסון וויליאמס נאלץ לפרוש למרבה הצער, בשיאו.

והנה האיכותיים של המחזור, ללא סדר מיוחד:

ריקי דייויס. הגיע לניו אורלינס ב98'. שוטינג גארד איכותי, אתלט ענק, קלעי מצוין שאמנם סגר קריירה עם 13.5 נקודות, אבל הגיע לעונות שיא בבוסטון עם 19.7 ובקליבלנד עם 20.6. בקליבלנד מוכר בתור "wrong rim ricky", אחרי שניסה להשיג ריבאונד עשירי לטריפל דאבל ע"י זריקה, והחטאה, לסל של עצמו ואיסוף הכדור החוזר. מה יצא לו מזה? דשון סטיבנסון פרק אותו בפאול, הקבוצה קנסה אותו על חוסר ספורטיביות והקהל שנא את זה…

ראג'ון רונדו. נבחר ב2006 ע"י פיניקס, אבל את השם עשה לעצמו בבוסטון, כמוביל, המוסר, המרכז, המנהל, החושב והחוטף של בוסטון הגדולה של פירס, אלן וגארנט. רכז ענק בפוטנציה שנראה בעונות האחרונות בצניחה חופשית ללא תחתית. דעך בעונות האחרונות בבוסטון, נמחק בדאלאס ומנסה לחזור לחיים בסקרמנטו המטורללת, בין ג'ורג' קארל, קאזינס ובעלים הודי אחד.

לפני כמה שנים נראה היה שחסרה לרונדו רק קליעה כדי להיות רכז על. היום נראה יותר ויותר שחסר לו גם בורג.

בוריס דיאו. נבחר ע"י אטלנטה ב2003, אבל את הפריצה עשה דווקא בפיניקס כשסטודמאייר נפצע. הפך לסנטר בגובה 2.01, עם שפע חוכמה, זריזות (אז הוא היה רזה), תנועה יפהפייה מתחת לסל וקליעה מבחוץ. התוצאה הייתה טריפל דאבלים בצרורות, פלייאוף אישי וקבוצתי אדיר ותואר השחקן המשתפר של 2006. בין 2008-2012 היה טוב בשארלוט, אבל נראה שהוא הולך ודועך לאיטו. ב2012 מצא בית חדש ואוהב בסן אנטוניו, התברג בשלמות למערכת של הפופ והיה שותף מלא בגמר מול מיאמי ולאחר מכן באליפות.

שחקן יוצא דופן בגיוון, בחוכמה, בקליעה ובקבוצתיות.

נציין לסיום חלק זה את ג'ורג'י דיאנג, שנבחר ב2013 ליוטה והיום הנה הנה עוד שניה הוא פורח במינסוטה, וג'ארד סאלינג'ר, שבוסטון לקחה ב2012 ונראה בדרך הבטוחה להיות השחקן הכי בינוני בליגה. מיץ' מגארי הגיע ב2014 לאוקלהומה ומדי פעם נראה מצוין.

את ה"ישראלים" שמרתי הפעם לסוף. דאלאס קומג'יס נבחר ב87' ע"י אטלנטה ושיחק עד 89 בניו ג'רזי וסן אנטוניו. לא עשה שום דבר ראוי לציון ויצא לטייל בעולם ל17 השנים הבאות! בין איטליה, ספרד וליגות משנה אמריקאיות נחת בת"א ושיחק עונה אחת במדי מכבי. בגיל 36 הוא היה הפועל השחור, הריבאונדר והחוסם שאיפשר לנייט האפמן לעשות כל מיני דברים יפים בלי להתלכלך יותר מדי. כמעט לקח גביע אירופי. אם רק לא היה קטש כזה בפנאתינאיקוס… קומג'יס, אגב, פרש סופית ב2006, בגיל 42. אדיר.

אדי פיליפס נבחר ע"י ניו ג'רזי ב1982. בNBA לא הבריק, בלשון המעטה. לישראל הגיע ב89', לחולון, יצא שוב וחזר ב93 להפועל גבעתיים. שם, לצד החתול קרל נברסון, דרק רולנד החזק וישראל אלימלך המלך, הייתה לפיליפס העונה הטובה ביותר. משם המשיך לבית"ר ר"ג עליה השלום ולחולון. איזה איש גדול ונחמד הוא היה.

אחרון חביב, אבל ראש וראשון בלב של כל כך הרבה אוהדים בצהוב, הבחירה מס' 21 של ניו ג'רזי ב97'. השחקן שקרטע בשנותיו הראשונות בסיקסרס ובאורלנדו, ואז הפליג מעבר לים וכשחזר ב2006 היה במשך שש עונות שחקן חמישייה מן המניין בטורונטו וקליבלנד. בין לבין הוא היה אנטוני פארקר האחד והיחיד. פעמיים אלוף אירופה, פעמיים MVP יורוליג ועוד ועוד תארים… קלאסה. חכם, קולע, אתלט עליון, שחקן NBA לגיטימי שהמשיך קריירה אירופית פנטסטית לקריירה טובה מעבר לים. שחקן כזה, במקום כזה בקריירה, לא היה כאן וכנראה לא יהיה. התמזל מזלנו לקבל את האיש הנהדר הזה והשחקן העצום בשיאו. ולכן הוא הזר מספר אחד שהיה כאן.

מייקל פינלי נבחר ב1995 ע"י פיניקס. אחרי עונה וחצי עבר לדאלאס והשלים טריו התקפי אדיר, יחד עם נאש ונוביצקי. במשך חמש עונות ברצף הוא עמד על יותר מ20 למשחק, ושבע ברצף מעל 18.5. תראו את שנת 2000 שלו – 82 משחקים מלאים, 42 דקות למשחק, 22.6 נק', 5.3 אס', 6.3 ריב', 1.4 חט' ו40% משלוש. אלה מספרים של סופרסטאר.
עם אליפות פינלי חיכה בסבלנות עד 2007, אחרי שנחת בחיקו החמים של הפופ בסן אנטוניו.
פינלי שיחק 9 שנים בדאלאס וחמש בסן אנטוניו. עבר מתפקיד מרכזי לכינור רביעי בהתקפה, מהספסל, ועשה את השינוי בהצלחה.
כפיים לשחקן פנטסטי, כנראה הטוב ביותר בבחירה ה21.